חלוקה לא שיוויונית של הרכוש בצוואה הוא פתח לצרות צרורות. לעיתים אני נתקלת בזוגות שמעוניינים מסיבות שונות ומגוונות לחלק את צוואתם באופן שאינו שיויוני ובאופן שבו הילדים היורשים, בין אם מנישואים קודמים ובין אם יש רק ילדים משותפים, אינם נהנים מחלוקה שיוויונית של העיזבון ויכולות להיות לכך סיבות שונות. אחת הסיבות שאני עשויה לשמוע מלקוחות היא כי הילדים שהוציאו אותם מהצוואה הם כבר מסודרים ובעלי רכוש וממון רב, נשואים ומסודרים, חלקם מנישואים קודמים ולא רוצים שהם יכללו בצוואה אשר עוסקת ברכוש שצברו הזוג בסבב השני של החיים לאחר שהם חשים כי הילדים מהנישואים הראשונים לא באמת היו שותפים למשק הבית החדש.
אם כך, איך ניגשים לנושא כה טעון ומה הן המלצותיי בנושא. ראשית דבר, לפני שאדון באספקטים המשפטיים הקשורים בצוואה, חוק הירושה והסכם בין יורשים ארצה לגעת כהרגלי בקודש בנושא הריגשי, המשפחתי והאנושי שבסיפור.
אגיד שהמוטיבציה שלי לעסוק בתחום של דיני משפחה נובעת בעיקר מהעובדה שזה תחום שמבקש הרבה מאוד אמפטיה, לב פתוח ועבודת עומק ריגשית. אני חשה שיש לי זכות גדולה לגעת בחיים של אנשים בצמתים הכי חשובים של החיים שלהם ולסייע להם לנווט נכון את ספינתם לחוף מבטחים ולא להשאיר אחריהם אדמה חרוכה, סכסוכי ירושה ובעיות שנוצרות לאחר לכתם של בני הזוג לעולמם.
יצא לי לא מעט להיתקל בצוואות שהותירו אדמה חרוכה אחריהם, סכסוכי יורשים שנמשכו שנים על גבי שנים ולא הגיעו לפתרון. המטענים הריגשיים שעולים לכל הנוגעים בדבר מהילדות הם עצומים ובייחוד בכל מה שקשור בתחום הירושה והצוואות יש לתחום זה יכולת ללחוץ על הכפתורים הריגשיים כ"כ חזק ולייצר תגובה ריגשית שהיא בעוצמות של רעידת אדמה או סופת הוריקן לכל הפחות.
ממה זה נובע ואיך ניגשים לדבר?
ראשית דבר, אציין כי משפחה גרעינית היא הקבוצה הראשונית שהאדם משתייך אליה, ומתוקף כך, הוא לומד בצורה ראשונית כיצד להתחבר עם העולם כיצד להתקשר עם קבוצות אחרות ואיך לייצר אינטימיות ריגשית.
כל העולם הריגשי של הילד באשר הוא מתעצב בשנים הראשונות לקיומו. הוא הולך ומתגבש דרך אינטרקציות עם ההורים, האחים, החברים והסביבה המיידית, כאשר כל אינטראקציה כזו מותירה רושם בתת מודע של הילד ונרשמת לו במחסני התודעה.
מה קורה לילד שמרגיש שאינו שייך לקבוצה הראשונית הקמעאית אליה הוא נולד ולא משנה בן כמה הוא?
הוא מתחיל לייצר מירמור, תסכול ואף קושי בלייצר קבוצה אינטימית ומעגלים של חברים, זוגיות ומשפחה משלו. כולנו רוצים להרגיש שייכים למישהו, להורים שלנו, לחברים שלנו, לקהילה ולבן הזוג שלנו. כאשר קורה משהו שפוגע בתחושת השייכות שלנו יש לכך השלכות הרות גורל על נפשינו ולעיתים אנו מוכנים לצאת למלחמת עולם שקשורה בשורשיה לכל הקשור בתחושת שייכות וערך עצמי. הערך העצמי והדימוי העצמי של היורש הם נגזרת ישירה של כך. אם הוא ירגיש מקופח הוא יחוש זאת כתולדה מקיפוחו בצוואה ומכאן יעלו כל מטעני העבר, העדר תחושת שייכות וערך. כסף מייצג לנו בעיקר את הערך העצמי שלנו, כאשר מזקקים לעומק את מה שהוא בעצם מסמל לנו בשורה התחתונה.
כאשר הורים מסיבות רציונאליות או לא רציונליות מנשלים אחד מהילדים מהירושה כי הוא ילד מנישואים קודמים שהם לא רוצים שיירש את רכושם או כי לשיטתם הילד הזה לא עשה עבורם מספיק או שהוא מסודר כלכלית, המסר שעובר לילד ולא משנה באיזה גיל הוא, הוא מסר של חוסר שייכות. אתה לא שייך אלינו, אתה לא מספיק טוב כדי להשתייך למעגל המשפחתי הקרוב שייצרנו. גם אם ההורים לא התכוונו לייצר מסר שכזה, המסר הזה כואב ככל שיהיה וחבוי ככל שיהיה, עובר בין השורות של צוואה, הוא חבוי ב- sub text שלא כוללים בה את חלק מהילדים של המורישים או לחילופין שמורישים את העיזבון בחלוקה לא שיווייונית בחלקים ניכרים ולכאורה יוצרים קיפוח בין האחים.
המסר שעובר בכך הוא מסר של הרס ולא מסר של בנייה. זהו מסר שמותיר אחריו אדמה חרוכה. אני מניחה שאם אתם קוראים שורות אלו, אין ברצונכם לייצר בילדיכם תחושה של חוסר ערך או תחושה של חוסר שייכות ומכאן יציאה למלחמת עולם. אין ילד רע, יש ילד שרע לו וביחוד אם אתם נמנים על אלו שהקימו משפחה שהיא מורכבת ממשפחה פרק א' ומשפחה פרק ב' אז על אחת כמה וכמה שאינכם רוצים ליצור פילוג ומחנות בקרב האחים אלא תרצו ליצור מנגנונים של קירבה והתקרבות ואחדות. צוואה מקפחת היא צוואה מפלגת שיוצרת פירוד והפרדה לעומת צוואה מקרבת שהיא צוואה מאחדת שמותירה אחריה מסר של אחדות עבור המשפחה שגם ככה כבר עברה טלטלה וקריעה.
הורים אשר אינם מודעים לעוצמה של מילותיהם האחרונות ולהשלכות שאלו יוצרות, שגם אם כוונותיהם הם טובות עשויים ליצור גיהנום עלי אדמות לילדיהם בלכתם ובהותירם אדמה חרוכה. מניסיון אני אומרת זו. הכאב של הילדים שנותרים מאחור שמרגישים לא שייכים, לא חלק מהמשפחה הוא עצום ומעלה בהם תחושת נקם שאינה יודעת שובע שפותחת במלחמת עולם גם אם זו מלחמה אבודה מראש. בתי המשפט מוכוונים לקיים את הוראתו האחרונה של המצווה ככל והיה כשיר לכתוב צוואה בעת שכתב אותה. הסיכוי לפסול צוואה שמוריש כתב בשפיות דעתו ובמצב כשירות אינו גבוה והעילות הן עילות של אי כשרות, השפעה בלתי הוגנת ועוד.
אם כך מה אני ממליצה לעשות במקרים כאלה?
דבר ראשון אני פונה למורישים, לפתח רגישות ומודעות לכך שכל מעשה צריך להיעשות במחשבה תחילה כפי שאמרו חז"ל ולא מתוך רציונאליות קרה ופרקטיות שאינה רואה פני עתיד ואת ההשלכות של המעשים. כל פעולה וכל מעשה יש לו השלכה עלינו ועל הסובבים אותנו בייחוד כאשר אנו באים לנסח צוואה שאינה שיוויונית וטריוויאלית.
הייתם רוצים להשאיר אחריכם מלחמות בין יורשים? תביעות אינסופיות בבית משפט ובעיקר ילדים (לא משנה באיזה גיל) אשר מרגישים שאינם שייכים לתא המשפחתי ואינם שייכים להורים שלהם ואינם שווים דבר כי הם מקופחים בצוואה של ההורים?
אם התשובה על כל אלה היא לא כי אינם רוצים ליצור סכסוכים אלא אתם רוצים לעטוף את המסגרת המשפחתית שיצרתם באשר היא, ללא קיפוח וללא פגיעות ריגשיות אז תעברו לפרק הבא.
